פסק-דין בתיק ע"פ 2285/09

השופט א' רובינשטיין:

א.       ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט רביד) מיום 5.11.08 (הכרעת דין) ומיום 3.2.09 (גזר דין) בתיק ת"פ 3111/07. עניינו של התיק הרשעת המערערים בתקיפה אלימה על רקע חוב כספי.

רקע

ב.       נגד המערערים הוגש כתב אישום, בו יוחסה להם תקיפתו של איברהים טוויל (להלן איברהים) אשר היה חייב כסף למערער 1 (להלן סולימאן), וכן את תקיפת בנו מוחמד טוויל (להלן מוחמד). נטען כי המערער 2 (אחיו הצעיר של סולימאן ולהלן מאהר) ארב לאיברהים יחד עם אחרים (שזהותם אינה ידועה) במגרש חניה סמוך לקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים, והם חמושים באלות, מוטות ברזל וסכינים; וכי לאחר שאיברהים ומוחמד נכנסו לרכבם הקיפה החבורה את הרכב, ואחד התוקפים דקר את איברהים בפניו ובחזהו בסכין. החבורה הוציאה את המתלוננים מהרכב: מאהר ואחרים הכו את מוחמד מספר פעמים במוט ברזל ברגלו, איברהים הוכה באלות ובמוטות ברזל ומאהר דקר אותו בגבו ובכתפו ואמר לו "זה מסר מסולימאן אללו". איברהים הצליח להיחלץ מהחבורה והתקדם בריצה "כשהוא פצוע ומדמם לכיוון היציאה מהחניון" (סעיף 4 לכתב האישום), ואולם שם הוא נתקל בסולימאן אשר הכה בו במוט ברזל, והורה לאחד התוקפים לרצוח אותו. החבורה המשיכה להכות את איברהים "במוטות ברזל, עד שהתמוטט ואיבד את הכרתו". כתוצאה מהתקיפה נגרמו לאיברהים שברים, חבלות ובעיקר חתכים, לרבות חתך באורך 20 ס"מ בצווארו וחתך בעומק 5 ס"מ בבטנו); מוחמד נחבל ברגלו. בגין האמור הואשמו סולימאן ומאהר בחבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), ומאהר הואשם גם בתקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(א) לחוק העונשין).

פסק הדין קמא

ג.       בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשמים במיוחס להם. ההרשעה התבססה בעיקר על שני מעגלים עיקריים: מעגל ראשון עניינו עדויות המתלוננים ועדים נוספים אשר זיהו את המערערים כמי שהשתתפו בתקיפת המתלוננים, עדויות שמיעה בזמן אמת שהתקבלו לפי דוקטרינת res gestae (דוגמת אמירת איברהים לבנו מאג'ד, בשעה שהיה מוטל פצוע על רצפת החניון, כי הותקף על ידי סולימאן), ועדויות נוספות אשר אישרו את המתוה הכללי של האירוע. לגבי עדים אלה נקבע:

"התרשמתי כי העידו עדות אמת, זולת מוחמד שניסה בבית המשפט להתאים את עדותו לעדות איברהים. יחד עם זאת, גם בעדותו ניתן למצוא חיזוקים לעדותו של איברהים" (פסקה 56 להכרעת הדין).

מעגל שני של ראיות - אם נרצה, אנטי-ראיות - עניינו גירסתם הבלתי-אמינה ורצופת השינויים של המערערים, כפי שקבע בית המשפט:

"עדויות הנאשמים הן בלתי מהימנות ומלאות סתירות... הרושם המתקבל מעדויות הנאשמים וקו ההגנה שלהם, כי ניסו לתפור חליפת הגנה גמישה המשתנה תדיר לפי הראיות שהוצגו" (פסקה 67).

בפני בית המשפט עמדה גם ראיה קונקרטית לתיאום גירסאות: עדותו של אחד החוקרים (רס"ר פוארסה) אשר האזין לשיחת טלפון בין סולימאן לאחיו חמדי, בה הוזהר סולימאן להיצמד לגירסה שתואמה עם מאהר:

"תשאר אתה ומאהר איך שסגרתם אותה גירסה. והוא [מאהר] עדיין לא הגיע למשטרה כי הוא רוצה להיות בטוח שאתה אמרת אותם דברים" (ת/12; פסקה 37 ופסקה 68 להכרעת הדין).

אף לגופו של עניין נקבע, כי גירסת ההגנה לפיה מאהר הוא שהותקף על ידי איברהים ואחרים, וסולימאן הגיע למקום בעקבות או אחרי התקיפה - אינה מתיישבת עם מכלול הראיות והעדויות, ובכלל זאת עם המצב הפיסי בו היה איברהים שרוי בתום האירוע.

ד.       בית המשפט דן בפרוטרוט גם בטענות המערערים למחדלים שנפלו בחקירתם. נקבע, כי בניגוד להוראת סעיף 7 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב - 2002 (להלן חוק חקירת חשודים) חקירת המערערים אכן לא תועדה בתיעוד חזותי; וכי החקירה שהתנהלה בערבית תועדה בכתב בעברית - בניגוד להוראת סעיף 8 לחוק חקירה חשודים, הקובע: "תועדה חקירת חשוד בכתב בלבד, יהיה התיעוד בשפה שבה התנהלה החקירה". ואולם, הוזכר כי "אי עמידה בהנחיות אלה אינה מובילה מינה וביה לפסילת הראיה" (ע"פ 8332/05 איסקוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 19 - השופט לוי), וכי בנסיבות קיימים מספר שיקולים התומכים באי-פסילת הראיות: (1) אין מדובר בהודאות בהן הפלילו המערערים את עצמם; (2) יש חשיבות רבה בקבלת ההודעות המצביעות "על השקרים של הנאשמים ומהוות סיוע לראיות המאשימה" (פסקה 73 להכרעת הדין); (3) חלק מגובי ההודעות נחקרו בבית המשפט, ובית המשפט השתכנע כי "אין חשש לחוסר דיוק בתרגום אמרות הנאשמים בפני חוקרי המשטרה" (פסקה 74 להכרעת הדין). כן התייחס בית המשפט לטענה, כי המשיבה צריכה היתה לאתר מאבטחת של הקונסוליה ("מירי") אשר נזכרה בעדותו של אחד מעדי התביעה (עומר עודה); עדה זו, כך כנטען, יכלה לשפוך אור על האירוע. נקבע, כי:

"אי הבאתה של מירי לעדות לא פגמה בהגנתם של הנאשמים ולא קפחה אותה... אין צורך שהתביעה תעיד כל עד ראיה לאירוע..." (פסקה 75 להכרעת הדין).

ה.       בגזר הדין (מיום 3.2.09) סקר בית המשפט את השיקולים לקולה ולחומרה. בכלל הראשונים הוזכרו: (1) העדר עבר פלילי לסולימאן, ועבר פלילי לא משמעותי למאהר; (2) תרומה ארוכת שנים לקהילה: סולימאן כמדריך שחיה ומאהר כאימאם במסגד ושומר מטעם הוקף; (3) נסיבות משפחתיות ובריאותיות. ואולם, נוכח חומרת האירוע נאמר:

"נראה לי, כי העובדות בגינן הורשעו שני הנאשמים מעלות, כי במקרה זה יש להעדיף את האינטרס הציבורי של הענשה של מי שנוקט באמצעי אלימות קשים לגבות חוב כספי מחברו, מה עוד, שמדובר בנסיבות חמורות של פעילות מתוכננת ומתואמת, הצטיידות מראש בסכינים ובמוטות, על מנת לפגוע במתלונן...

נסיבותיהם האישיות של שני הנאשמים והעובדה שעד גיל מבוגר הנאשם 1 לא עבר על החוק ואילו הנאשם 2 עבר עבירה, שנסיבותיה אינן חמורות, מצדיקות הקלה מסוימת בעונש שיוטל עליהם. יחד עם זאת, יש להדגיש כי הצורך בהרתעה כללית בעבירות אלימות מחייב ענישה חמורה בעבירות אלו. אף שיקול הגמול, לאור חומרת העבירות, מטה את הכף לעבר הטלת עונש חמור על הנאשמים" (פסקה 11).

בנסיבות אלה הושתו על שני המערערים כאחד ("לא ראיתי מקום להבחין לעניין העונש בין שני הנאשמים... [אשר] פעלו בצוותא חדא וכל אחד מהם השתמש בכלי תקיפה אחר"; פסקה 12 לגזר הדין), שמונה שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצר), שישה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן (50,000 מכל אחד מהמערערים). כלפי פסק דין זה, על שני חלקיו, הוגש הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים